החלטה בתיק עע"ם 8561/12

1.             לפני בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן) בתיק עת"מ 32057-05-12, בגדרו נדחתה עתירת המבקשים, נתיני תורכיה, להסדרת מעמדם בישראל.

           אביא להלן את הנתונים הצריכים להכרעה בבקשה.

רקע עובדתי

2.             המבקשת 1, נתינת תורכיה, ילידת שנת 1978, נכנסה לישראל בחודש אפריל שנת 1994 באשרת תייר (ב/2), שתוקפה פג לאחר שלושה חודשים, והמשיכה לשהות בישראל ללא אשרה בתוקף. בחודש אפריל שנת 1996 נולדה, בישראל, המבקשת 3 - בתה של המבקשת 1, ממי שהיה, באותה העת, בעלה. על-פי הנטען בעתירה ובבקשה שלפני, בשנת 2002, לאחר התעללות רבת-שנים במבקשת 1, מצד מי שהיה אז בעלה - הוא הסכים להתגרש ממנה. בנסיבות אלה, כך לפי הנטען בעתירה ובבקשה, נאלצה המבקשת 1 - שנשאה ברחמה בעת ההיא את בנם - לשוב למדינת נתינותה יחד עם בתה, שהיתה אז כבת 6 שנים, כדי להסדיר את גירושיה מבעלה. בשנת 2006, לאחר שהות של כ-4 שנים בתורכיה, במהלכן המשיכה המבקשת 1, לטענתה, לסבול מנחת זרועו של בעלה לשעבר - ברחו המבקשת 1 ובתה (המבקשת 3) מתורכיה והסתננו למדינת ישראל דרך גבולה עם מצרים, בעוד בנם (שנולד בתורכיה בתאריך 18.12.2002) נותר מאחור, עם אביו.

3.             בתאריך 16.8.2010 הוגשה מטעם המבקשות 1 ו-3 (להלן: המבקשות) בקשה לקבלת מעמד בהתאם להחלטת הממשלה מס' 2183 ("הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" - להלן: החלטת הממשלה), ונערך להן שימוע בלשכת המשיבה. בראיון שנערך עימה, מסרה המבקשת 3, בין היתר, כי היא נולדה בישראל, למדה בתורכיה "מכיתה א' ועד כיתה ד' כולל", ובישראל "מכיתה ה' ועד כיתה ט'", כי היא דוברת "עברית, תורכית וקצת אנגלית", ומשתתפת, לעיתים, בפעילויות ב"צופים". כן ציינה המבקשת 3 כי היא מצויה בקשר עם אביה, המתגורר בתורכיה ומשוחחת עימו פעם בחודש.

4.             בתאריך 11.3.2011 נדחתה בקשתן של המבקשות בנימוק שהן אינן עומדות בשניים מתוך חמשת הקריטריונים המצטברים המנויים בסעיף 1 להחלטת הממשלה: במועד קבלת החלטת הממשלה המבקשת 3 לא התגוררה בישראל, ברצף, תקופה בת 5 שנים, לכל הפחות; המבקשות הסתננו לישראל, על פי הצהרתן, באופן בלתי חוקי ולא נכנסו לארץ באמצעות אשרת עבודה (ב/1), אשרת תייר (ב/2) או אשרת מתנדב (ב/4). העתק מהחלטת המשיב נמסרה למבקשת 1 באופן אישי בתאריך 11.3.2012.

           במכתב הסירוב צוין כי על ההחלטה ניתן להגיש ערר בפני שר הפנים, בתוך 15 יום מיום קבלת המכתב. עוד נכתב, כי על המבקשות לצאת מישראל עד לתאריך 15.7.2012, אלא אם כן הן תגשנה ערר במועד. המבקשת 1 אישרה בחתימתה על-גבי עותק המכתב, כי תוכן המכתב הוקרא והוסבר לה על-ידי עובד רשות האוכלוסין.

5.             המבקשות הגישו ערר על החלטה זו, באיחור של שישה ימים (בתאריך 1.4.2012), בצירוף בקשה דחופה מאת בא-כוחן לקבל את הערר, כיוון שלטענתו חלה טעות והמבקשות סברו כי עומדים לרשותן 30 ימים להגשת הערר. בתאריך 16.4.2012 הודיע המשיב למבקשות כי מפאת האיחור בהגשת הערר - לא ניתן לדון בו, וכי על המבקשות לצאת מישראל עד לתאריך 15.7.2012.

6.             המבקש 2 (להלן: המבקש), נתין תורכיה, יליד שנת 1975, נכנס לישראל בתאריך 3.2.2011 באשרת תייר (ב/2), שתוקפה פג כעבור שבועיים. במהלך שהותו בארץ, הכיר המבקש, לטענתו, את המבקשת 1 ונוצר ביניהם קשר רומנטי. כחודשיים לאחר הגעתו לארץ, בתאריך 3.4.2011, פנה בא-כוחו של המבקש למשיבה במכתב שבו טען, בין היתר: "למרשי בת, ילידת הארץ, אשר הינה כבת 16 שנים. בתו של מרשי מעולם לא עזבה את מדינת ישראל". בנסיבות אלה, ביקש בא-כוח המבקש, כי יתואם למרשו מועד להגשת בקשה מתאימה להסדרת מעמדו בארץ. המבקש לא ציין בבקשה כל פרט מזהה אודות אותה "בת".

           בתאריך 11.4.2011 ענה המשיב לפניית בא-כוח המבקש, בין היתר, כי: "מאחר ומרשך לא התגורר בישראל במועד קבלת החלטת הממשלה - לא ניתן לצרפו לבקשה" (להסדרת מעמדן של המבקשות). כחודשיים לאחר מכן, בתאריך 28.6.2011, הגיש המבקש בקשה למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים. לבקשה צורף מכתב מאת בא-כוח המבקש, בגדרו נטען כי "בת זוגו [של המבקש - היא המבקשת 1 - ח"מ] צפויה לקבל אזרחות בימים הקרובים", וכי היא נמצאת בהריון ונושאת ברחמה את עוברו של המבקש [הוא המבקש 4 - ח"מ]. עוד טען בא-כוחו של המבקש: "למרשי ישנה בת, אשר מקום מושבה בישראל, ילידת ישראל, כבת 16, אשר נולדה וחיה בישראל מיום היוולדה ועד לכתיבת שורות אלה (הוא צפוי לאמצה בימים הקרובים באופן רשמי)" [האמור בסוגריים נכתב בכתב-יד - ח"מ];

7.             בתאריך 14.7.2011 הודיעה ראש דסק צפון של המשיב, לבא-כוח המבקש, כי המבקש איננו עונה לקריטריונים לקבלת מעמד כלשהו בישראל וכי לאחר בחינת הבקשה - לא נמצאו נסיבות הומניטאריות מיוחדות המצדיקות העלאת התיק לדיון בוועדה הבינמשרדית. למבקש ניתנה, איפוא, שהות של 14 ימים לצורך התארגנות ליציאתו מן הארץ.

8.             המבקש השיג על החלטה זו בפני ועדת ההשגה לזרים. בהשגה, טען המבקש, באמצעות בא-כוחו, בין היתר, כי: "על מנת להוות משפחה לכל דבר ועניין החליטו בני הזוג כי על המשיג לאמץ את בתה בת ה-16 של גב' קלקאן, שכן אביה של הילדה איננו בקשר עמה כבר שנים רבות".

9.             בתאריך 19.4.2012 נדחתה השגתו של המבקש בהחלטה מפורטת ומנומקת, בגדרה נקבע, בין היתר, כי לא נמצא טעם הומניטארי בבקשה, וכי הריונה של המבקשת 1 ולידת בנו של המבקש (המבקש 4 - נולד בתאריך 10.12.2011 - ח"מ) בארץ, איננה מעניקה למבקש, או למבקשת, כל מעמד, או אופק למעמד בישראל. בסיכומו של דבר קבעה יושבת-ראש וועדת ההשגה לזרים, כדלקמן:

"הסעד המבוקש על ידי המשיג, העברת עניינו אל הוועדה הבינמשרדית, רק מפני שהמשיג מבקש, ללא זכות שבדין או טעם מיוחד, לגדל את בנו בארץ ולאמץ ביום מן הימים את בתה של בת זוגו שבקשתה למתן מעמד בישראל מכוח החלטת הממשלה נדחתה - אין לו מקום ואין לו עילה להתלות בה".

10.          בתאריך 17.5.2012 הוגשה העתירה המנהלית, מושא ערעור זה, בגדרה התבקש בית-המשפט לעניינים מנהליים להורות למשיב לקבל לידיו את הערר על החלטת משרד הפנים בכל הקשור למבקשות ולהעבירו לוועדה הרלוונטית טרם שתסורב הבקשה באופן אוטומטי, וכן להורות למשיב להעניק למבקש מעמד זמני, או להימנע מהרחקתו - עד אשר תתקבל החלטה בבקשתן של המבקשות.

           לטענת העותרים, החלטת המשיב שלא לדון בערר שהגישו המבקשות, רק בשל האיחור בהגשתו, לא היתה סבירה ואין היא מידתית. לגופו של עניין נטען, כי הוריה של המבקשת 3 נכנסו לישראל, מלכתחילה, באשרה כדין [יוער, כי בעוד שבבקשה שהוגשה למשיב נכתב כי המבקשת 1 החזיקה באשרת תייר ב/2 בכניסתה לישראל, בעתירה נטען כי: "הוריה של העותרת 3 הגיעו ארצה באשרת עבודה מסוג ב/1" - ח"מ]. עוד נטען, כי היה על המשיב לבחון את בקשתן של המבקשות לאור נסיבותיו הייחודיות של המקרה. עזיבתן של המבקשות את ישראל ותקופת שהותן בתורכיה נכפתה עליהן על-ידי בעלה של המבקשת 1 דאז, בשל הצורך להסדיר את עניין הגירושין בתורכיה. משהצליחו המבקשות "לחמוק מידו הארוכה של האב", ברחו הן בחזרה לישראל, ועשו כן, בלית ברירה, דרך סיני - לנוכח חששן ממנו. בנסיבות אלה - ומשהמבקשת 3 בילתה את רוב חייה בישראל, לומדת במערכת החינוך בישראל ומעורה בחברה הישראלית - היה על המשיב להעניק לה (ולנלווים אליה) מעמד בישראל גם אם היא איננה עומדת באופן דווקני בתנאי החלטת הממשלה. כך על פי טענת המבקשות. למצער, טענו המבקשות בעתירתן, כי היה על המשיב להחליט בעניינן רק לאחר היוועצות בחברי הוועדה המקצועית הבין-משרדית. עוד נטען בעתירה, כי היה על המשיב להתחשב בזכות לחיי משפחה ובעקרון טובת הילד (קרי בטובתם של המבקשת 3 והמבקש 4), להימנע מהרחקת המבקש 2 מישראל עד אשר יוסדר מעמדן של המבקשות ולהעניק למבקש 2 מעמד בישראל, מטעמים הומניטאריים.

פסק דינו של בית המשפט קמא

11.          בפסק-דינו דחה, כאמור, בית-המשפט המחוזי לעניינים מינהליים הנכבד את העתירה, בקובעו כי החלטתו של המשיב שלא לקבל את ערר המבקשות, בשל האיחור בהגשתו - היתה סבירה ומידתית בנסיבות העניין. לצד קביעתו זו, ולאחר שסקר את החלטות הממשלה הרלבנטיות, קבע בית-המשפט קמא הנכבד גם שאין בסיס לקבלת הערר לגופו, בנימוק שהמבקשות אינן עומדות בתנאים 1(ג) ו-1(ה) להחלטת הממשלה. ובלשונו של בית-המשפט קמא הנכבד:

"לעניין סעיף 1(ג), רצף השהות של הבת בישראל נקטע לתקופה של ארבע שנים, במהלכן שהתה בתורכיה. סעיף 1(ג) הינו תנאי מהותי, אשר הרציונל העומד מאחוריו הוא רצון למנוע ניתוק קשה של ילד מהמדינה בה גדל והתחנך, המדינה היחידה אותה הוא מכיר. עובדות המקרה מצביעות על כך שלא זו בלבד שהתנאי הנקוב בסעיף 1(ג) אינו מתמלא באופן פורמלי, אלא שגם הרציונל העומד מאחוריו אינו מתקיים: כשהדבר תאם את האינטרסים של האם, לא היססה להוציא את הבת מישראל ולחזור להתגורר בתורכיה במשך ארבע שנים. שהיה כה ארוכה בתורכיה, במהלכה אף למדה הבת במוסדות חינוך, מצביעה על כך שמדינת ישראל בוודאי אינה המדינה היחידה אותה היא מכירה. משכך, גם השלכות הניתוק מישראל צפויות להיות חמורות פחות...".